קיאקים תחביב שהפך לאהבה

מאת: ד"ר אריה אבני

כשאני סוקר את אלו החותרים מלפני ומאחורי, ומצדדי, איני מוצא במבט ראשון איזשהו מכנה משותף. נכון שאין בינינו צעירים, ורובנו עברנו את גיל השלושים, הארבעים, החמישים, ואני, כאחד מזקני השבט, נושק אוטוטו לשישים. יש בחותרים מן השובבות, אך גם מן הרצינות. רובם בעלי מקצועות חופשיים, אם ניתן להגדיר אלוף פיקוד כבעל מקצוע חופשי, כשהוא בעצם הכי כבול בינינו, ומתקשה להעניק לעצמו "פס" גם כשבא לו להיות אתנו, והים שיגעון, והגלים אדוות.

אני חושב שספורט זה, החתירה בים, הוא ענף ספורט מקסים, שרבים לא שמעו עליו. אין ספק שהוא ספורט נפלא לדרגות הקשישות השונות, וכל מה שנדרש הוא קיאק, משוט, חגורת הצלה וחצאית, המונעת חשיפת ירכיים והישבן, התקועים בפתח הקיאק. כמובן שהחצאית גם מונעת חדירת מים לקיאק.

איך הגעתי אני אל הקיאקים , כשהים היה סתם זר עבורי, מאגר מים גדול שראיתיו לעיתים רחוקות?

נולדתי מאות ק"מ מהים, ואת רוב ילדותי ביליתי בבאר שבע, שבקנה מידה ישראלי, רחוקה גם היא מהים.

לפני חמש שנים ראיתי אותם. את איילה ואת רמי ואת עירן, כמדריכים, ועוד חברים, חותרים להם בליל ירח מלא. בטלוויזיה. משהו בקרבי זז. אולי האסקימוסי מאחד הגלגולים הקודמים שלי. חשתי כי ליבי נמשך לשם בעבותות בלתי נראים, לא אל הים אלא אל הקיאקים . חשתי אי נוחות בכתפיים, מעין רצון בלתי הגיוני לבעל הגיון מסוים, וכפות ידי מתו לחוש את כפות המשוט, ננעצות במים.

איתרתי תוך ימים את המועדון בתל אביב, בחוף הילטון. עשיתי את קורס ההכרה עם הקיאקים , את ההצלות הבסיסיות, את החתירות הצידה ואחורה, וידעתי. אין מצנחי רחיפה. אין אופנוע, אפילו טאי צי זז זמנית הצידה.

והרי אתה מקודש לי- קיאק שלי.

אני בים פעמיים או שלוש בשבוע. ארבעת העונות. כל עונה ויופיה, כל עונה וגליה. הרוחות המזרחיות, המשטחות כל גל וסוחפות בחוזקה פנימה, מערבה, ואוי לנסחף ברוח זו. רק ספינת משמר החופים תשיב הנסחף הביתה. הדרומיות והמערביות, המרימות את הים כהרף עין. יצאת בים שטוח, ופתאום חזה הים נפוח, ואם אינכם שועלי ים ותיקים, בלבכם רק תפילה להיות מהר בחוף, כי כל גל מת להפוך כל פולש לתחומו, ולנפטון, כידוע אין רחמים על טיטאניק או כל גוף זר אחר.

על הצפוניות אין לי הרבה מה לספר, כי הן אוהבות יותר את שעות הצהרים, ובשעות אלו אני כבר על החוף.

כרופא, החושב רפואית, אני מוצא כמה יתרונות, ייחודיים לספורט זה.

הסיכוי של היושב בקיאק, לנשום אוויר שאינו צח, נמוך. כי מרבית האוויר עולה לארץ מהמערב, ושם, בים, אין מפעלים מזהמים. נכון שלפעמים הביוב זורם בכיוון הלא נכון, ויש המון חיידקים צואתיים, אבל בשדות ים, שם אני חותר, זהו אירוע חריג.

ועוד יתרון- ויטמין די. ויטמין זה חיוני לבריאות העצם, משפר חיוניות כללית וחיוניות מינית, ואומרים החוקרים, שאם חושפים את הבולבול לשמש, רמות ההורמונים עולות וחיוניות ונמרצות הזרמה הזכרית משתפרת. היו חוקרים שמצאו כי חשיפת השד בכלל והפטמה בפרט, לקרני השמש, משפרת את חיוניות האישה, תרתי משמע. ודי לחכימא ברמיזא.

כך שהשמש שהיא אביו הביולוגי של ויטמין די, היא ידידתו הקבועה של המשייט בים.

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook